הבטן שלי כבר בערה מרוב שהשרירים שלי התכווצו בצחוק.

“אתה מבקש ממני… לעזאזל, כואבת לי הבטן… לבצע עבירה פלילית, והסיבה שלדעתך אני צריכה לעשות את זה היא כי אתה מחבב אותי עד כמה שאתה יכול לחבב מישהו, משום שלא אכפת לך שאני בסביבתך, ומפני שאני מיושבת בדעתי?” הרמתי את הידיים וסימנתי באצבעותיי סימני מירכאות באוויר. “וואו. לא חשבתי שיש לך חוש הומור, אבל אני רואה שטעיתי.”

שחקן ההגנה הטוב ביותר בליגה האמריקאית לא אפשר למשפט הפתיחה שלי להפריע לו. “אז תעשי את זה?”


אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון. לא הייתה שום סיבה בעולם שארגיש רע רק מפני שהתפטרתי. להיות העוזרת האישית/ סוכנת הבית/ הפיה הטובה של שחקן ההגנה הטוב ביותר בליגת הפוטבול הלאומית גם ככה הייתה אמורה להיות רק משרה זמנית. יש לי תוכניות ואף אחת מהן לא כוללת את כיבוס בגדים שלו.


אבל כשאיידן גרייבס מופיע על סף דלתי ורוצה שאחזור לעבוד עבורו, אני מאבדת את המילים ולא יודעת איך להגיב.

במשך שנתיים, הגבר הידוע בכינויו הקיר של ויניפג לא הצליח לגייס את הנימוס הבסיסי לומר לי “שלום” או “בוקר טוב”, שלא לדבר על ברכה קצרה ביום ההולדת שלי, ועכשיו? עכשיו הוא בא אליי ומבקש ממני את הבלתי יעלה על הדעת.

ומה כבר אפשר לומר לגבר שרגיל להשיג את כל מה שהוא רוצה ולא מוכן לקבל לא כתשובה?